נסיעה לשבת

החלטנו לנסות דרך נסיעה חדשה. שלושת הגדולים יצאו בטרמפ עם משפחה מין הישוב ואנחנו עם הקטנים יצאנו אחריהם באוטובוס. הם היו אמורים לחכות לנו בתחנה של אוטובוס להמשך הנסיעה (סך הכל לקחנו שלושה אוטובוסים כדי להגיע). כשירדנו מהאוטובוס, אנחנו דנים היכן התחנה, היכן הילדים שאמורים לחכות לנו כבר, האם האוטובוס שעומד שם הוא שלנו והאם נספיק להגיע אליו... פתאום נפערות לשנינו העיניים: התינוק ישן במנשא, אחרים נותנים ידיים, אבל יש לנו רק את תיק הגב הקטן ואילו התרמיל הגדול נשאר בתא מטען של האוטובוס שירדנו ממנו, שמתרחק לו מין התחנה בזה הרגע. ניפנופי ידיים נואשים לא עזרו ונשארנו ללא רוב בגדי השבת ושאר החפצים שארזנו בתיק הגדול (רוב כי בנות גדולות ארזו כל אחת תיק משלה). טלפון בהול למשפחה של חברים שגרים בהמשך מסלול נסיעתו של האוטובוס וכבר טפסו בשבילינו תיק שכוח פעם, גם הוא לא עזר. פגשנו את הילדים הגדולים, בעלי התחיל להתקשר ועמדנו התחנה שמלאה באנשים, כשאנחנו מנסים לנחש כמהאוטובוסים מתאימים אמורים עוד לבוא והאם נספיק לעלות על אחד מהם. הילדים מצאו בקרבת התחנה המוני חמצוצים וקטפו להם (הם אוכלים את זה). בינתיים בעלי הצליח לאתר את נהג האוטובוס שאמור היה לעשות את דרכו חזרה תוך זמן מסויים והיינו צריכים לחכות לו. בעלי עם כל הילדים הלכו לצד השני של הכביש מעבר לצומת וחיכו שם בגן שעשועים קטן. אני נשארתי עם התינוק בתחנה. שום אוטובוס לא הגיע בנתיים ולידי עמדו שתי נשים מבוגרות שדנו (לא בעברית) בגודל המשפחה שלנו מכל הכיוונים, אבל ברוח טובה. בסוף ראיתי שאוטובוס עם התיק הגיע, בעלי לקח אותו מין המטען והם התחילו לחזור. שתי הנשים אמרו שהינה חוזרת המשפחה הגדולה וודאי יבוא האוטובוס. עניתי להן שהלואי ובעזרת ה'. הן קצת התפלאו כי לא חשבו ששמעתי את שיחתן, אבל נפרדנו ברוח טובה ובאמת הגיעו אוטובוסים שלנו ושלהן ונסענו. הנהג בקושי הסכים להכניס אותנו עם כל החמצוצים, כשבעלי הבטיח לו שהילדים לא יאכלו מהם באוטובוס.