בעלי הציע לי לבוא איתו לחתונה של אחת מהתלמידות לשעבר. כיוון שאז עוד לא יצאתי מהבית אחרי הלידה, וכיוון שהחתונה התקיימה בעיר העתיקה ליד הכותל, רציתי לבוא (כמו שאמר רב שפגשתי שם "מכל הסיבות הלא נכונות"). בדרך כלל אני לא הולכת לארועים שבהם אני לא מכירה את החתן ואת הכלה, או לפחות אחד מהם. ועוד הייתה שם ישיבה נפרדת. אבל זה היה פיתוי שאין לעמוד בפניו... במיוחד שהם רצו לבוא אלינו לשבת כמה פעמים,אבל כל פעם זה נדחה מסיבות שונות, כמו ילדים שחלו וכו'.
השארנו את הילדים ולקחנו איתנו רק את הבן הקטן - בן שנתיים וחצי שנורא אוהב לנסוע באוטובוסים והיה מאושר בדרך וכמובן את התינוק במנשא. אני הרגשתי שאנחנו כמו הורים צעירים כאלה. פגשתי שם כמה אנשים שלא ראיתי מאוד מזמן. הייתה חתונה מאוד קטנה, מושקעת ונחמדה עם חופה פונה לכיווון של הר הבית מקום של בית המקדש, אבל התינוק התגלה כלא נוח לארועים - לא כזה שישן במנשא או יונק, הוא היה צריך גם לצרוח מדי פעם וזה די מלחיץ אנשים שמנסים להציע כל מיני פתרונות והצעות, כמו להחזיק אותו וכו'. כשנפרדתי מין הכלה היא נתנה לי זר גדול של וורדים כחולים מסידורי פרחים ענקיים שהיו על השולחנות (לא רק לי כמובן, אלא להרבה בנות ונשים). מין האולם ירדנו לתפילה קצרה בכותל וכשחיכינו לאוטובוס, הצטרפו אלינו עוד אורחות שהיו איתנו בחתונה וכמה סבתות התפלאו מאוד מין הפרחים, שאלו האם הם אמיתיים ואחת אפילו סיפרה לנו משל על שלמה המלך והדבורה,כבר לא זוכרת באיזה הקשר. והבחורות חילקו להן קצת מין הזרים שלהן. אחר כך נסענו ברכב שהביא אותנו עד פתח הבית, למרות שזה היה בכלל לא בדרך של הנהגת וגם אנחנו חילקנו לה קצת מין הורדים שלנו. הילדים כבר ישנו כשחזרנו ולמחרת גם הם התפלאו על הזר המשונה.
;){kind=link}