ותמיד היו לי רגשות שונים ומעורבים לגבי התפילה הזו. פעמים רבות הרגשתי מבוכה כי נשארתי כמעט לבד בעזרת הנשים ... לצידי רק עוד סבתות מוחות עיניים דומעות בממחטה. לפעמים הרגשתי מין גאווה כי עשיתי את מה שצריך... הייתה תקופה שמה שהיה לי חשוב, שהילדים לא ישארו איתי ולא יכנסו באמצע, שבעלי ישמור עליהם בחוץ.
לפני שנתיים, הרגשתי מין "סיפוק" או יותר מדוייק אחווה כי גם בעלי נשאר, כדי לומר על הבת שלנו...
השנה פתאום הבנתי שאני צריכה להגיד לא רק על אמא שלי, אלא גם על אבא... ואז בכיתי... כמו הסבתות עם הממחטות...
;){kind=link}